אחת העיצות הכי נפוצות אחרי פרידה היא להתנתק לגמרי, למחוק תמונות וזכרונות, בטח לא ליצור קשר ואולי אפילו להרחיק ולחסום מכל מקום אפשרי.
יש לי משהו לא פופולרי להגיד על זה- זה לא בהכרח נכון לכל אחד.
פרידה היא תהליך וכמו כל תהליך כל אחד עובר את זה אחרת. יש אנשים שלהוריד את הפלסטר בבת אחת,
זו הדרך הכי טובה עבורם.
אבל יש אנשים שיצטרכו עוד רגע, להתמוגג על תמונות, לנסות ליצור קשר, לעקוב ברשתות החברתיות.
ואני חושבת שהגישה שהוכתרה כהיחידה עושה לפעמים נזק לאנשים האלה שצריכים עוד רגע כדי להפרד ולקבל את המציאות החדשה, אם הם לא מצליחים לעמוד בה, הם עלולים להרגיש כשלון, פתטיים וחלשים.
אז לכל האנשים האלו שלא מצליחים למחוק הכל ברגע ולשים מאחור בצורה טכנית, אני כאן להגיד לכם שאתם בסדר, זו הדרך שלכם והיא בסדר גמור.
למוח שלנו לא פשוט לעכל את המציאות שהתהפכה, במיוחד אם זה היה קשר משמעותי לנו ולפעמים צריך ללמוד עוד שיעור ואולי עוד מכה קטנה בכנף כדי להבין שזה נגמר.
אתם אנושיים וזה טבעי לרצות להאחז בקשר עוד קצת, אז תנקו את כל הרעשים שאומרים לכם כמה אתם לא בסדר ושכדאי שתעברו הלאה מהר יותר.
ומילה קטנה על זכרונות, מוזמנים לקחת אם תרצו.
כן בהתחלה רחוק מהעין רחוק מהלב זו שיטה שיכולה לעבוד, אנחנו יכולים למחוק הכל, לזרוק לפח כל מתנה ולנסות למחוק אותם מחיינו.
אבל אני רוצה לזרוק אתכם כמה חודשים לעתיד, שנים אפילו, לא הייתם רוצים זכרון מהאדם הזה?
הוא בסוף חלק ממי שאתם ומי שתהיו בעתיד,
וההיסטוריה שלנו חשובה לעיצוב של מי שאנחנו, מי יודע, אולי התמונה שלכם מחובקים באיזה מסעדה יום אחד ממרחק של זמן תעלה חיוך ולא כאב.
אז אולי לא למחוק לגמרי, תשימו רחוק מהעין אבל עם גישה לזה, כי יום אחד תסתכלו על התמונה, על הזוג שהיה שם, עליכם ותראו איך השתנתם מאז וכמה למדתם ואולי יעלה לכם חיוך קטן של גאווה.